<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת ואתחנן</h1>
<h2>דף יט:</h2>
על לבבך [דברים ו']. מכאן לצדיקים שיש להם לישבע ליצרם כמו שעשה בועז יוסף ודוד.
<h2>דף לז:</h2>
ובכל מאדך [דברים ו']. (עד) בכל מדה ומדה שהקב"ה מודד לו בין מדה טובה בין מדה רעה. פסק מצות עשה לברך שמו של הקב"ה אם במדה טובה מברך ברוך הטוב והמטיב, ואם במדה רעה מברך ברוך דיין האמת, וכן מצינו שעשה דוד שנא' (תהלים קט"ז י"ג) כוס ישועות אשא ובשם ד' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ד' אקרא (שם קט"ז ג'). וכן איוב אמר (א' כ"א) ד' נתן וד' לקח וגו', ועוד פי' שיש לו להיות שמח ביסורין יותר מן הטובה שאם שרוי בטובה אין נמחלין לו עוונות, אבל אם שרוי בייסורין ובגלות נמחלין לו כל עונותיו שנא' (דברים ח' ה') וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ד' אלקיך מייסרך.
<h2>דף לח.</h2>
כי תוליד בנים ובני בנים [דברים ד']. זהו שאמר הכתוב (ישעי' מ"ו י') מגיד מראשית אחרית, כשבא משה ליפטר מן העולם הגיד לו הקב"ה מה שעתידין ישראל לעשות לאחר מיתתו, וכן לאחר מות יהושע שנא' (דברים ל"א ט"ז) הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וגו'. ונושנתם בארץ. הגיד להם מראשית שלא יהיו בארץ אלא כמניין ונושנת"ם, וכן עשה וגלו ב' שנים קודם, שהרי ת"מ משיכנסו לארץ עד בניין הבית שבנה שלמה, ובנין שבנה שלמה עומד ת"י שנא' (ויקרא ט"ז ג') בזאת יבא אהרן, הרי תת"ן שנים, בגי' ונושנתם הוא תתנ"ב, הרי ב' שנים שהקדים, ולולי שהקדים היו גולים ולא חוזרים. זש"ה (דניאל ט' י"ד) וישקוד ד' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלקינו, צדקות עשה לנו על ההקדמה. בגמ' כן במסכת סוכה. כי אבד תאבדון. אבד בעולם הזה תאבדון לעולם הבא. ד"א אבד בארץ ישראל תאבדון בגלות. מהר מעל הארץ. מהרה של הקב"ה תתנ"ב בגימ' ונושנתם. ונשארתם מתי מספר. הם הקהילות שבגולה שנפרדו בכל עיר ועיר הם מתי מספר (הם הקהילות בגולה) לפי שאינם ביחד. בגוים אשר ינהג ד' אתכם שמה. בתחלה כתיב והפיץ ד' אתכם בעמים, וסוף הפסוק בגוים וגו', לפי שיש מהם מרחמים על ישראל וזהו בעמים, ואותן שאינן מרחמין שנאמר (דברים כ"ח נ') גוי עז פנים וגו' ונער לא יחון. אשר ינהג ד' אתכם שמה. הקב"ה מנהיגם ומנהלם בתוך גלותם בין האומות, שלא יאבדו נשמה ביניהם. ועבדתם שם אלהים. שלא יהו עובדים אלהים אחרים, כמו שאמר נבוכדנצר לחנניה וחביריו. וכן יסד הפייט מאורייתא דמשה אסתכלו, שנותנים מסים לגוים ומן המסים עובדים הגוים לאלהים אחרים. מעשה ידי אדם. זה ישו שאומרים הנוצרים שהוא אל והוא אדם, ועליו נתנבא (ישעיה) [ירמיה] (י"ז ה') ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו וגו'. ובקשתם משם את ד' אלהיך ומצאת. זה הבטחה טובה לישראל כי בגלות אם יבקשו ישראל את ד' ימצאו תשובה, ואימתי כי תדרשנו בכל לבבך וגו'.
<h2>דף לח:</h2>
אשר לו אלקים קרובים [דברים ד']. כל מקום שפקרו המינים תשובתן בצידן כד' אלקינו בכל קראינו אליו, אליהם לא כתיב אלא אליו, משמע האמת שאין רשות אלא אחד.
<h2>דף מח:</h2>
פסק שצריך עיבוד לשמן דקיי"ל כרשב"ג דאמר צריך עיבוד לשמן וכרבא בפ' נגמר הדין [מ"ח ע"ב] וכדר' אבהו פרק הניזקין [נ"ד ע"ב] גבי גוילין שלו לא עבדתים לשמן. וכשמשים אותם תוך העיבוד צריך שיאמר בפיו "לשם קדושה אני מעבד אותו", ולכך לא סגיא במחשבה, ואותו העיבוד צריך שיעשה ישראל (מידו) [בידו] וישים העורות לתוך העיבוד, וינער פעם אחת בידו ויאמר לשם מצוה לקדושה לכתוב בהם אני מעבדן, אך בשילוחו גוי פסולין. אך תיקון כל הקלף [והשירטוט כשר ע"י גוי וגם מגילה מן] הגוילין שאינן מעובדים פסולין לקרות בהן, דל"ד מגילה לאיגרת אלא לענין תפירה שאם תפרו בג' גידין משולשין כשירה, וכן פסק. לאפוקי מן האשכנזים שעושים להפך שאין חוששין על העיבוד, רק אתיקון היריעה לשמן ובשירטוט. וכן פסק בעור הבתים של תפילין והרצועות, שצריך עיבוד לשמן. הלכה למשה מסיני ומבהמה טהורה ורצועות שחורות, וצריך להשחירן לשם קדושה ביד ישראל ולא ביד גוי, כציצית שצריך טוויה לשמה וצביעת תכלת לשמה כשמואל בפ' התכלת [מ"ב ע"ב].
<h2>דף עד.</h2>
ובכל נפשך [דברים ו']. [אפי' הוא נוטל את נפשך] פסק דמצות עשה ליתן נפשו וחייו לקידוש שמו של הקב"ה. וכן הוא אומר (תהלים מ"ד כ"ג) כי עליך הורגנו כל היום. ד"א בכל נפשך עד מצוי הנפש.
<h2>דף צט:</h2>
ד"א ואהבת את ד' אלקיך [דברים ו'], אהבהו על הבריות כאברהם שנא' (בראשית י"ב ה') ואת הנפש אשר עשו בחרן, והלא כל העולם אינם יכולין לברא בריה אחת יתוש אחד, אלא שהיה מכניסן תחת כנפי השכינה. וכל האוהב מצותי ותורתי אני מבהיק פניו כגלגל חמה שנא' (שופטים ה' ל"א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. בכל לבבך. פי' ביצר טוב וביצר הרע וזה דייק מדכתיב לבבך ולא כתיב לבך.
<h2>דף קג:</h2>
פירוש כי תוליד. ועשיתם פסל תמונת כל וגו' [דברים ד']. לא נותרה צורה שלא ציירו אותה להשתחוות לה. ועשיתם הרע. ניתן רשות ביד כל הבריות לעשות עצמו רע או טוב. בעיני ד' אלקיך. (לפי) [למי] שאמר אנכי ד' אלקיך. [להכעיסו]. יודעין שלא היו בו ממש בע"ז ולא עשו אלא להכעיסו.
